<h1>שבלי הלקט סימן ק"ט</h1>
<h2>דף עז:</h2>
מצאתי בשם הר' אלעזר מוורמשא זצ"ל מי שהסיך מים על רגליו בשבת ואיכא ניצוצות על בגדיו ועל מכנסים שלו, אסור להשליך מים על מקום הניצוצות דהוי כמלבן, אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנחם במקום הניצוצות וליכא איסורא. בספר התרומה אסור לאדם ליכנס במים בשבת, אם בגדיו נוגעים במים פן יסחטם, כדאמרינן פרק אילו קשרים [קי"ג ע"ב]. והמלבן הוי אב מלאכה. אבל משום מצוה מותר, כגון להקביל פני רבו, כדאמרינן פרק בתרא דיומא [ע"ז ע"ב]. ונדה שטובלת במים בבגדיה ביום טוב, מתוך שלא היתרת לה להטביל בגדיה אלא דרך מלבוש זכורה היא שלא תסחוט. ואם יש טינוף על בגדיו יקנח בסמרטוט ואינו נותן עליו מים, דשרייתו זהו כיבוסו, כדאמרינן פרק דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] ופרק נוטל [שבת קמ"ב ע"ב] כיון דאיכא טינוף שם, אבל אי ליכא טינוף שם, אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזרו רבנן. וכן המקנח ידיו במפה שאין מתכוין לליבון ואין שם רק מים מעט מותר. אבל יין ושאר משקין בלא מים אין חששא אם טובל בהן בגדיו. והיראים כתב, שאפילו אם אין טינוף בבגד אסור ליתן עליו מים. וכן כתב בשם רב יהודאי גאון זצ"ל אי נפל חמרא על לבושא בשבתא אסיר למישדא עליה מיא. הילכך צריך אדם ליזהר שלא ליתן מים על בגד בין שלפשתן בין שלצמר. ואפילו אם ידיו מטונפות במים מרובין צריך שלא לנגב בבגד בעוד שהמים מרובין עליהן. ולריבוי המים לא ידעתי שיעורן. הילכך מנהג כשר הוא, כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק המים מידיו וינער בכח קודם שיקנח ידיו במפה או בבגד. וכי אמרינן שריית הבגד זהו כיבוסו דווקא במים, אבל יין או שכר מותר, דאין זה כיבוס אלא טינוף. עד הנה דברי היריאים.
